משפחת שמיל שירמן ישבה בצ'יטה שבסיביר, מערבית לאגם הבקייל שם עסקה המשפחה במסחר
לאחר מהפכת אוקטובר והצהרת בלפור יצאה המשפחה לכיוון אמריקה אך בדרך שינתה את דעתה ושמה פעמיה לכיוון ארץ ישראל (פלסטינה).
המסלול לארץ ישראל (לחץ כאן) יצא מצ'יטה ברכבת הטראנס מנצ'ורית (שלוחה של הרכבת הטראנס סיבירית) לז'לנטון, משם לחארבין (לחץ כאן לפרטים) ומשם לוולדיבוסטוק.
בנמל וולדיבוסטוק אוניה דרך רוב הנמלים המקובלים בעת ההיא לשנחאי (לפרטים לחץ כאן) . ההפלגה המשיכה לכיוון אוסטרליה, האוקינוס ההודי, עדן שבתימן (לפרטים לחץ כאן), מפרץ סואץ עד לפורט סעיד (לפרטים לחץ כאן).
מפורט סעיד ברכבת לרחובות ומשם עם סוס ועגלה לגדרה.
מזכרונותיו של לובה (אריה) קרסיקוב כפי שהובאו ע"י בנו, עודד קרסיקוב בספר
"109,500 ימים בחיי משפחה אחת"
"...המשותף לכולנו, חוץ מהיותנו שותפים לארגון סטודנטים, הוא, שאף אחד מאיתנו לא ידע שום שפה זרה חוץ מרוסית..."
"...אחרי הצהרת בלפור הצלחתי לשכנע את המשפחה, שהיטב הכרתיה, (משפחת שמיל שירמן) לנסוע לא"י [פלסטינה] ולא לאמריקה כפי שרצו תחילה.
הסיבה לעזיבתי את המקום היה אי רצוני לחיות תחת שלטון האטמנים [מפקדי הקווזקים] ותחת לחצם של הבולשיביקים כי אם להיות יהודי חופשי.
מיד עם עליתנו על הרכבת הסינית המזרחית הרגשנו עצמנו זרים בגלל אי ידיעת השפה.
הדבר הראשון שהפתענו היה מכירת החלב ברכבת ברוסיה, כידוע, היו מוכרים חלב בכדי חמר או בקבוקים עם פקקים ופה נאלצנו לפתוח עם חולץ פקקים אך היות והפקק היה עשוי מפח, הפעלנו עליו כח רב וכתוצאה פרץ החלב בזרם אדיר ונשפך עלינו, כולנו פרצנו בצחוק ...
המשכנו בדרכנו: היינו בחארבין ומשם לשנחאי. בשנחאי פגשנו יהודי, אשר בראותו את דרכונינו, שכר עגלון והביאנו אל בית היתומים שבבעלותו. ממש נדהמנו מהלכלוך השורר בביתו, במיוחד באמבטיה. החלטנו לעזוב ולחפש סוכנות יהודית, אשר באמת סידרה אותנו בתנאים סבירים.
ממנה נודע לנו שקודם היינו באזור הסיני [העני]. מה שהפליא אותנו בשנחאי זו התופעה של מותרות מול העוני ומול תנאי המחיה המחפירים, בהם העם הסיני חי ומתפרנס בדוחק [במיוחד בפריקת מטענים].
משנחאי הפלגנו באונייה יפנית אל צינגדאו [עיר, נמל. ייתכן שאבא טעה...] כמו האונייה כך גם העיר – יפה ונקייה ביותר וזוהי הסיבה שלא הספיקו מקומות באונייה זאת. עברנו לאונייה שמטרתה – עדן. היה פה מבחר גדול של מאכלים, אך אנו הסתכלנו בתפריט כמו פרה בספר. לשאלת המלצר מה רצוננו לאכול, הצבעתי באצבע על רישום מקרי. הגישו לנו "אוחה" [מרק דגים] דג או דג מלוח. באונייה נמצאו קבוצת קצינים נוסעים. אחד מהם בראותו את בחירתי המוזרה – פנה אליי בדיבור אך חיש מהר תפס שאין אנו דוברי אנגלית ולאחר הסבר בשפת הידיים ביקשתי ממנו שיזמין עבורנו כמומלץ על ידו. כך היה ואכלנו לשובע.
מהעיר צינדאו הפלגנו באונייה איטלקית והגענו לנמל קאנטון [שוב יש להעיר ואבא התבלבל בכוון הדרך אך זה לא גורע מהסיפור...]. המקום יפה ורצינו מאוד לבקר בעיר. למזלנו, פגשנו רוכלים סיניים שהציעו לנו פרי לא טרי ואז החלטנו לחפש בעצמנו משהו לקנות. והנה התקרב אלינו אנגלי והחל לדבר אלינו. מתוך הבנת דיבורו סברנו, שהוא פקיד כל שהוא הרוצה לראות את דרכונינו. אולם כשנוכח שאיננו מבינים אותו הוא הוביל אותנו לשוק המקומי.
השוק היה גדול והיו בו פירות וכל טוב. ניתן היה לקנות כל דבר שתרצה. בעזרת אצבעותינו הצלחנו לקנות ולאכול ולשתות לשביעות רצוננו.
כעת עלינו על אוניית סחר, אשר מובילה מטענים שונים ופורקת אותם בנמלים בדרך. הגענו לנמל ...?...באי...?...[לא ברור מה שאבא כתב]. גם פה רצינו לבקר בעיר בין היתר רצינו לבקר בגן החיות. אך שוב אותה הצרה – השפה. בבית למדנו להסתדר בעזרת הידיים ורמזים – אך לא בכל מקרה זה היה עוזר. פגשנו אדם אחד, אשר כנראה שיבח ופרסם את עצמו, היה מוציא כל הזמן מילים כמו: "טקסי צ'ורטי" וממחיש בעומדו על ארבע. זו הייתה "ריקשה" שבעזרתה הגענו ל"מלון" – חדרון קטן ובו שהיה דיר חזירים של ממש. הסתלקנו. זה לא היה גן החיות שהתכוונו אליו"
בזכרונותיו של לובה קרסיקוב לא מצויין אך מוסיה שירמן אשר עשה את המסע נהג לספר על זכרונותיו מהמסע, עגינה בסינגפור, כלכותה ובומבי... בימים אלו רוב ההפלגות היו שייט חופים, משולב בעגינות ברוב הנמלים לאורך המסלול לצורך הצטיידות ופריקה / העמסת סחורות.
לובה הוסיף בזכרונותיו "הגענו לעדן.פה ליווה אותנו מדריך. אב המשפחה [סבא שירמן] רצה לקנות ביצים טריות. הוא הסביר למדריך בתנועות ידיו וברמזים על אברי גופו את מבוקשו. המדריך טעה בהבנתו והוביל אותנו לקצה העיר אל "בית ציבורי" [בית זונות]. מעדן הפלגנו בים סוף, הים האדום ועברנו בתעלת סואץ. השתוממנו, מאחר ואנו רגילים היינו להפליג בנהרות רחבי הידיים בסיביר והתעלה הייתה עלובה בעיננו הגענו לפורט סעיד, ומשם לרחובות ברכבת ולגדרה."
