כאשר נולד יואל התגורר מוסיה עם רעייתו ובנו בירושלים, ברח' בן יהודה. בחודש פברואר 48 פוצצו עריקים בריטים שלוש משאיות תופת ברחוב, כתוצאה קרסו 4 בתים נהרגו כ-50 איש ונפצעו כ-100 אנשים. מוסיה, רעייתו ובנו ניצלו בנס.
מוסיה היה חבר בהגנה ופעל במסגרת זאת במהלך שנות ה-40 אולם לא ידוע הרבה על פעילותו.
מספרים על סבא שכאשר נחה עליו רוח שטות, אחרי הארוחה הוא תפס את שתי אוזניו ועשה תנועות כאילו הוא מנער את עצמו על מנת שיתפנה מקום.
מוסיה עבד בהקמת מפעלי ים המלח, טכנאי בעלית, מכונאי ב"דרום יהודה" ומאוחר יותר פתח מוסך. בשנים מאוחרות יותר עסק כאזרח עובד צה"ל בסדנאות תיקון טנקים של חיל החימוש.
באחת החופשות הקיץ מבית הספר התיכון סידר מוסיה לבנו, יואל שרמן (שמיר), עבודה בסדנאות חיל החימוש.
עבודה זו זרעה את הזרעים אשר לימים הובילו את יואל שמיר ללמודי ההנדסה עם מלגה מטעם חיל חימוש ולביצוע מחקר (וכתיבת ספר בהוצאת מערכות של משרד הביטחון) בתחום עבירות רכב בתנאי קרקע שונים.
מוסיה היה רחוק מאד מהדת. סיפור ילדות שזכור לי במיוחד בהקשר זה:
סבא החליט כי כיהודי הוא חייב לשמוע פעם אחת לפני מותו את תפילת כל נדרי.
הוא ניגש לבית הכנסת וישב, מפעם לפעם שאל את היהודי שהתפלל במרץ לידו, מתי כל נדרי, והיהודי סימן לו עם ידו להמתין.
כאשר הסתיימה התפילה והמתפללים החלו לצאת מבית הכנסת, שאל מוסיה את היהודי מתי תפילת כל נדרי? והיהודי ענה לו:
"עוד עשרה ימים, ביום כיפור! לא בראש השנה".
כילד זכור לי סבא, קראנו לו פאפה.
פאפה היה בא להתארח בשישי שבת, מחנה את הפורד אנגליה הצהובה שלו בחניה ובא הביתה עם מעדנים שהביא ואבא מאד אהב.
אני לעומת זאת חיכיתי בכיליון עיניים לשבת בבוקר...
פאפה היה קם מוקדם, משאיר את הוריי לישון ויוצא עימי לטיול...
פעם לחוף הים תוך שהוא מוצא לי צדפים מיוחדים...
פעם עם אופניים לפארק הרחק מהבית, בדרך היה ממולל עלה מצמח ריחני שמצא בדרך
ונותן לי להריחו ...
שבת בבוקר היה הזמן שלי, ניצלתי אותו עד תום והרגשתי מלך העולם.
כשאני חושב על כך היום, נראה לי כי עד ערוב ימיו היה סבא ילד בנשמתו.
מוכר במשפחה הסיפור כי מוסיה בא לקח את רענן ואת אבא ונסע לבית נטיף (לימים נתיב הל"ה).
הדרך הייתה אז דרך חתחתים מסוכנת ומוסיה והילדים נתקעו עם רכב שהתחמם בדרך והמתינו לחילוץ באמצע שום מקום.
אלון, בנו, כתב על בביקורו האחרון של מוסיה בנתיב הל"ה:
ישבנו במרפסת המוצלת והסתכלנו על העמק המוריק.
לפתע אבא אמר "אתה יודע, כל חיי עבדתי בעשר אצבעותיי. דחפתי במרפקים ונדחפתי והיום אני נמצא בערך באותו מקום כבתחילה
ואילו אתה בנית יישוב מהתחלה ורואה אותו בהתפתחותו .
לא לכל אדם יש כזה סיפוק מפועלו בחיים".
יהי זכרו ברוך
