בבושקה ודדושקה התגוררו בעיר צ'יטה סמוך לימת הבייקל שבסיביר, אזור בו מכרות (זהב, נחושת ומלחים) יערות אשר בהם שגשגה תעשיית העץ וחיות בר שונות (תעשיית הפרוות בעיקר פרוות שועל כסוף שהיו נדירות ויקרות).
דדושקה כבעל חנות גדולה סחר במוצרים אלו ובמוצרים שונים שנדרשו לעוברים ושבים.
בשל המסחר המשפחה נעה בין מנצ'וריה (סין) לצ'יטה והרבתה לשהות גם בעיר ז'לנטון (zalantun) בסין, שם באחת מנסיעות אלו נולדה בלה.
בנובמבר 1917 בעקבות הצהרת בלפור, שהכירה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטינה, החלה לנשב ביתר שאת רוח ציונית בקהילה היהודית ברחבי אירופה ואסיה ומהפכת אוקטובר (שהחלה בנובמבר) הוותה זרז נוסף לעזיבתם של בבושקה ודדושקה את צ'יטה.
בערך בשנת 1918, בעקבות התקדמות הצבא האדום החליט הצאר להעביר את מפעלי הנשק מזרחה וכך מצא עצמו לובה (אריה) קרסיקוב, מהנדס בצבא הצאר, מגיע לצ'יטה.
בניגוד לזמננו חניה במקום הייתה נמשכת מס' ימים ולעיתים אף שבועות וחודשים.
צבא הצאר בהגיעו למקום היה מחייב תושבים להלין את אנשיו וכך נמצא ללובה קרסיקוב מקום לינה אצל משפחת שמיל שירמן ולימים עלה עם המשפחה לארץ.
"יצאה למסע כזה משפחת שמיל שרמן ואיתה גם לובה קרסיקוב שהיה כבן בית במשפחתם. מסע זה ארך כחצי שנה מצ'יטה ברכבת הטרנס סיבירית (הערת מחקר: לפי תיאור המקומות בהם עברו המסע עבר כנראה בשלוחה הטרנס מנצ'ורית, פיצול של המסילה הטרנס סיבירית שמתחיל בצ'יטה ונכנס לסין)
עד לוולדיווסטוק [נמל במזרח רוסיה] ומשם באוניית מסע דרך כל האיים והנמלים המקובלים אז במזרח הרחוק, כמעט הגיעו לגבולות אוסטרליה עברו את ה אוקיינוס ההודי, וים סוף דרך תעלת סואץ עד נמל פורט סעיד שבמצרים.
מפורט סעיד ברכבת לרחובות ובעגלות עד גדרה. המסע הזה היה מלא בהרפתקאות מעניינות כפי ששמעתם מפי מאמא ואבא.
כזכור, מכרו בני המשפחה את כל רכושם והמירו את הכסף בזהב, מטבעות גרגירים ומטילים והטמינו אותם בחגורות, בגדיהם ואפילו בתוך ה"סמובר" [מייחם מים,לשתיית תה, שחומם בעזרת גחלים] וכל זאת כדי למנוע גניבה. כמובן שהסמובר היה בהשגחת אחד מבני המשפחה בהשגחה מתמדת... אגב, היה להם גם כסף רוסי של הצאר, אך אחרי המהפכה הוא לא היה בעל ערך כל שהוא ואני אפילו זוכר שראיתי אותו זרוק במחסן בתוך שק, אלפים של רובלים מודפסים שלא היו שווים את הנייר שעליו הודפסו...
המסע באונייה היה קשה מנשוא. הספינה הייתה קטנה יחסית והים לא היה שקט. כל כמה ימים ואפילו לפעמים כל יום היו פוקדים נמל אחר לצורך פריקת משא או טעינת משא. היו ימים של סערות בים שגרמו להקאות וכו'. מדי פעם היו יורדים לחוף על מנת "ליישר רגליים" ולקנות מצרכי מזון טריים, פירות, ירקות וכו'. תארו לעצמכם הפלגה של חצי שנה... על הפלגה זו ועל אירוע מצחיק שקרה, מספר אבא לובה (לבקשתי הוא כתב את הסיפור בכתב ידו ואח"כ תירגם מרוסית מר הרץ ממוזיאון בגדרה) הרי הסיפור:
סיפור על הדרך, שעברנו לא"י מבלי לדעת כל שפה מלבד רוסית.
אני בן 83, הנני עסוק בסיפור זיכרונותי, הקורים בנסיעתנו לא"י. אני כותב "שלנו":
של אבא, אימא , שני בנים ובת, כולם ממשפחה אחת עד הגיענו לכאן. אנו סיבירייקים שורשיים.
משפחתי מסיביר המזרחית מהעיר צ'יטה ואני מסיביר המערבית [אזור קירקוק] מהעיר אקמולנסק.
המשותף לכולנו, חוץ מהיותנו שייכים לארגון סטודנטים, הוא, שאף אחד מאיתנו לא ידע שפה אחרת מלבד רוסית. משנת 1918 הרווחתי יפה את לחמי. היות ולא רציתי לחיות תחת שלטון ה"אטמנים" [מפקדי הקוזקים] עזבתי את אורל, שבו גרתי במשך 12 שנים. לאחר חודשיים הגעתי לעיר צ'יטה ומשם עיר חארבין. אחרי הצהרת בלפור הצלחתי לשכנע את המשפחה, שהיטב הכרתיה, לנסוע לא"י [פלסטינה] ולא לאמריקה כפי שרצו בתחילה. הסיבה לעזיבתי את המקום – היה אי רצוני לחיות תחת שלטון האטמנים ותחת לחצם של הבולשביקים, כי אם להיות יהודי חופשי.
מיד עם עלייתנו על הרכבת הסינית המזרחית (הערת עורך: הרכבת הטראנס מנצ'ורית) הרגשנו עצמנו זרים בגלל אי ידיעת השפה. הדבר הראשון שהפתיענו הייתה מכירת החלב ברכבת ברוסיה, כידוע, היו מוכרים חלב בכדי חימר או בקבוקים עם פקקים ופה נאלצנו לפתחנו בעזרת חולץ פקקים. אך היות והפקק היה עשוי מפח, הפעלנו עליו כוח רב וכתוצאה – פרץ אדיר נשפך עלינו וכולנו התכסינו בחלב. פרצנו בצחוק...
המשכנו בדרכנו: היינו בחארבין ומשם לשנחאי. בשנחאי פגשנו יהודי, אשר בראותו את דרכונינו, שכר עגלון והביאנו אל בית היתומים שבבעלותו. ממש נדהמנו מהלכלוך השורר בביתו, במיוחד באמבטיה. החלטנו לעזוב ולחפש סוכנות יהודית, אשר באמת סידרה אותנו בתנאים סבירים.
ממנה נודע לנו שקודם היינו באזור הסיני [העני]. מה שהפליא אותנו בשנחאי זו התופעה של מותרות מול העוני ומול תנאי המחיה המחפירים, בהם העם הסיני חי ומתפרנס בדוחק [במיוחד בפריקת מטענים].
משנחאי הפלגנו באונייה יפנית אל צינגדאו [עיר, נמל. ייתכן שאבא טעה...] כמו האונייה כך גם העיר – יפה ונקייה ביותר וזוהי הסיבה שלא הספיקו מקומות באונייה זאת. עברנו לאונייה שמטרתה – עדן. היה פה מבחר גדול של מאכלים, אך אנו הסתכלנו בתפריט כמו פרה בספר. לשאלת המלצר מה רצוננו לאכול, הצבעתי באצבע על רישום מקרי. הגישו לנו "אוחה" [מרק דגים] דג או דג מלוח. באונייה נמצאו קבוצת קצינים נוסעים. אחד מהם בראותו את בחירתי המוזרה – פנה אליי בדיבור אך חיש מהר תפס שאין אנו דוברי אנגלית ולאחר הסבר בשפת הידיים ביקשתי ממנו שיזמין עבורנו כמומלץ על ידו. כך היה ואכלנו לשובע.
מהעיר צינדאו הפלגנו באונייה איטלקית והגענו לנמל קאנטון [שוב יש להעיר ואבא התבלבל בכוון הדרך אך זה לא גורע מהסיפור...]. המקום יפה ורצינו מאוד לבקר בעיר. למזלנו, פגשנו רוכלים סיניים שהציעו לנו פרי לא טרי ואז החלטנו לחפש בעצמנו משהו לקנות. והנה התקרב אלינו אנגלי והחל לדבר אלינו. מתוך הבנת דיבורו סברנו, שהוא פקיד כל שהוא הרוצה לראות את דרכונינו. אולם כשנוכח שאיננו מבינים אותו הוא הוביל אותנו לשוק המקומי.
השוק היה גדול והיו בו פירות וכל טוב. ניתן היה לקנות כל דבר שתרצה. בעזרת אצבעותינו הצלחנו לקנות ולאכול ולשתות לשביעות רצוננו.
כעת עלינו על אוניית סחר, אשר מובילה מטענים שונים ופורקת אותם בנמלים בדרך. הגענו לנמל ...?...באי...?...[לא ברור מה שאבא כתב]. גם פה רצינו לבקר בעיר בין היתר רצינו לבקר בגן החיות. אך שוב אותה הצרה – השפה. בבית למדנו להסתדר בעזרת הידיים ורמזים – אך לא בכל מקרה זה היה עוזר. פגשנו אדם אחד, אשר כנראה שיבח ופרסם את עצמו, היה מוציא כל הזמן מילים כמו: "טקסי צ'ורטי" וממחיש בעומדו על ארבע. זו הייתה "ריקשה" שבעזרתה הגענו ל"מלון" – חדרון קטן ובו שהיה דיר חזירים של ממש. הסתלקנו. זה לא היה גן החיות שהתכוונו אליו.
הגענו לעדן.פה ליווה אותנו מדריך. אב המשפחה [סבא שירמן] רצה לקנות ביצים טריות. הוא הסביר למדריך בתנועות ידיו וברמזים על אברי גופו את מבוקשו. המדריך טעה בהבנתו והוביל אותנו לקצה העיר אל "בית ציבורי" [בית זונות]. מעדן הפלגנו בים סוף והים האדום ועברנו בתעלת סואץ. השתוממנו, מאחר ואנו רגילים היינו להפליג בנהרות רחבי הידיים בסיביר והתעלה הייתה עלובה בעיננו הגענו לפורט סעיד, ומשם לרחובות ברכבת ולגדרה.
באנו לגדרה בשנת 1921. שם עברנו את כל התלאות והמאורעות עם הערבים. אך לאף דקה, לא הצטערנו ולא נצטער על עבודתנו הקשה פה. יחד עם הצעירים אנו יוצאים בשירה לעבודה, לומדים ומשרתים את המולדת.
לעיתים אנו מעלים זיכרונות ומספרים לילדים כל מה שעבר עלינו. ילדינו, למרות המצב, גומרים בתי ספר ואנו גאים להיות יהודים חופשיים. אין אנו שומעים את המילה "ז'יד" ואנו מאושרים לקיים את חובותינו ולעמוד על משמר מולדתנו החדשה. אנו הזקנים מרוצים בכך שבעבר הצלחנו להדוף את ראשית התקפות האויב ואח"כ לזכות במדינה יהודית, המתקדמת כל הזמן, למרות הצרות בפניהם עמדנו. אך אין אלה הצרות שעברנו בעבר."
המסע שארך כשנתיים התנהל בשייט חופים, לאורך חופי אסיה, התנהל באוניות מזדמנות והשאיר רושם בלתי נשכח על מוסיה, הבכור מבני שמיל שירמן, שכן סיפר לא פעם על רשמיו מכלכותה ובומבי ומכאן ברור לנו כי המשפחה עברה במסע חופים גם לאורך חופי הודו. עד ימילערוב ימיו נהג מוסיה, לחקות באופן מצחיק כדי דמעות, שיחה בסינית והודי מדבר אנגלית.
רצונו של לובה לעלות לארץ ידוע ומובן אולם נראה כי הגורם הקובע במקרה דנן היה רצונה של בבושקה להגיע לגדרה לאחותה, איטה לוינסון וכך על אף שדדושקה רצה להגיע לאמריקה מצאה עצמה המשפחה בארץ ישראל.
מינה סיני (דסצ'ניק) ביקרה קרובי משפחה בגדרה, הכירה את מוסיה והם נישאו.
לאה שנוקל התגוררה עם משפחתה לא רחוק מבבושקה ודדושקה ושבתה את עינה של בבושקה כשידוך הולם ללולה וברבות הימים אכן השניים נישאו.
ארבע שנים לאחר עליית המשפחה ארצה נישאו לובה קרסיקוב ובלה בגדרה.
וכך התחיל סיפורה של משפחה...
הסיפור המשפחתי קשר את המשפחה לארץ ולהסטוריה שלנו, דרך פעילות של לולה, אלון ואביבי במשטרת הישובים, פעילותו של מוסיה בהגנה, פעילותו של אלון בפלמ"ח וגרושו לקפריסין ביחד עם מעפילים.
שרותם של בני המשפחה בצבא, הקמת ישובים, ופעולתם בתיעוש ארץ ישראל ומדינת ישראל, החל בעבודה בהקמת מפעלי ים המלח דרך הקמת מפעל למסננים, פיתוח והמצאות בתעשיית הטכסטיל והשתלבות בני המשפחה בתחומי העשייה והביטחון השונים בארץ.
ומנבט הפכנו לשבט, שבט שרמן.
לזכרם
